פספסתי את התחנה.

אני לא אשכח את זה בחיים.

בת 6 וחצי מצאתי את עצמי בשכונה שאני לא מכירה, עם תיק על הגב ונותרו לי עשר דקות להגיע לבית הספר.

אבל רגע, הנה הקדמה שתקדים את הסיפור כמו שאסי נוהג לומר.

כשהייתי ביסודי היינו נוסעים לבית ספר באוטובוס כל יום.

גדלתי בשכונה שנחשבת שכונת מצוקה, ואמא שלי לא רצתה שנלמד בבתי הספר שבשכונה.

אז למדנו בבית ספר רחוק מהבית.

רחוק מאוד מהבית.

באחת השכונות הטובות והיקרות בעיר.

כל יום נסענו באוטובוס אני והאחים הגדולים שלי.

40 דקות נסיעה מהבית לבית הספר.

הנסיעה בקו 18 הייתה די סיוט. האוטובוס היה צפוף וקטן, ובכל תחנה חיכו עשרות אנשים לעלות לאוטובוס הפצפון שגם ככה לא היה בו כבר מקום.

גם קו 4 היה מגיע לאזור, הוא היה הרבה יותר נוח כי הוא היה אקורדיון והמסלול שלו היה יותר סימפטי. אבל לך תדע מתי הוא יגיע, ולכן כשהגיע אוטובוס, לא משנה איזה קו, פשוט עלינו.

באחד הימים הייתי צריכה לנסוע לבית הספר לבד.

הייתי בטח בכיתה ב, או לקראת סוף השנה של א, ואף אחד מהאחים לא יכל לבוא איתי.

אז ככה, פצפונת בת 6 וחצי אולי 7, עליתי לאוטובוס, עם תיק עמוס וכבד על הגב.

משננת לי כל הדרך את התחנה שבה אני צריכה לרדת, ואת ההליכה מהתחנה לבית הספר.

כמו בכל בוקר האוטובוס היה עמוס וצפוף. בקושי היה לי מקום לזוז, וכבר הייתה לי בחילה מכל הריחות החזקים של האנשים שהצטופפו סביבי.

החזקתי בעמוד, ונשארתי לעמוד קרוב לדלת כדי שכשיגיע הרגע, אוכל פשוט להיחלץ ולרדת. ידעתי שאם אהיה רחוקה, אני עלולה שלא להגיע בזמן ולפספס, אז נשארתי צמודה לדלת האחורית.

והנה הרגע הגיע, תחנה לפני התחנה שלי, צלצלתי בפעמון כמו ילדה טובה, וחיכיתי.

כשהגענו לתחנה שלי, זו שבה הייתי אמורה לרדת, האוטובוס לא עצר. הנהג פשוט המשיך והאוטובוס שעט קדימה.

הדמעות כבר התחילו לזלוג, אבל לא היה לי יותר מדי זמן לחשוב על זה.

נכנסתי למוד של מצב חירום.

למזלי בתחנה שאחרי האוטובוס כן עצר.

ירדתי מהאוטובוס בחשש, הסתכלתי סביב, התחושה הייתה כאילו ירדתי בעיר אחרת.

רחוב לא מוכר, אזור אחר.

פחדתי ממש, וידעתי שעוד רגע מתחיל השיעור הראשון.

אבל במצב חירום כמו במצב חירום אני דרוכה וקשובה. ולכן שיננתי לי את הדרך שהאוטובוס עשה מהתחנה שלי אל התחנה החדשה.

למזלי, רוב הדרך הייתה בכיוון ישר בלי פניות.

אז התחלתי לצעוד, אל עבר התחנה המקורית שבה הייתי אמורה לרדת. מהר מאוד עברתי לריצה כדי לא לאחר, ידעתי שיש לי עוד הליכה עד לבית הספר.

רצתי והלכתי לסירוגין, חציתי צומת סואנת וגדולה, ובסוף הגעתי.

הגעתי לתחנה, שממנה בכל בוקר צעדנו כ 10 דקות עד לבית ספר.

כמובן שאיחרתי, והסברתי למורה מה קרה.

אני לא זוכרת אפילו מה היא אמרה, רק די בטוחה שהתחלתי לבכות שוב מהעלבון והלחץ של מה שקרה. פתאום היה לי רגע לעכל.

למה הוא לא עצר?!

ויחד עם כל הלחץ, גם הייתי גאה בעצמי, שלמרות המצב המלחיץ אליו נקלעתי, ילדונת בת 6 וחצי 7, בשכונה לא מוכרת, עם תיק כבד על הגב שצריכה להגיע לבית הספר בזמן, הצלחתי להתמודד ולצאת מזה.

התקופה האחרונה ממש מזכירה לי את הסיפור הזה.

אני מרגישה כאילו אני על האוטובוס, הנהג עבר את התחנה שלי, ואני רק רוצה לצעוק לו "חכה, חכה! תן לי לרדת. זו התחנה שלי. ואפילו צלצלתי בפעמון! בבקשה תן לי לרדת."

והוא שועט קדימה.

ושוב אני בשכונה לא מוכרת.

וזה קצת מלחיץ ומפחיד.

אני שומעת את קולות הצופר והרכבים מהצומת הסואנת שליד.

ואני רק חושבת, על הדרך שנוספה לי עד שאגיע לנקודה שממנה אני כבר יודעת להמשיך לצעוד.

ואני יודעת שאולי אני אאחר בגדול, ושכשאגיע אולי אהיה בסערת רגשות ואצטרך רגע לבכות ולשטוף הכל החוצה.

ואני גם יודעת שאני אגיע. אני אמצא את הדרך.

גם אם מי שהיה אחראי להביא אותי למחוז חפצי פישל בענק, אני כבר אדאג שזה יקרה. כי אם אין אני לי, מי לי.

תהיו, חזקים וחזקות, אנחנו נגיע!

לפעמים גם מביקור לא מתוכנן בשכונה לא מוכרת, אפשר לצאת מועצמים ומחוזקים. ❤🌷❤