יש לי אבא, אבל אין לי אבא.

כבר חודשים שאני מתלבטת אם לכתוב ולשתף את הפוסט הזה.

וגם עכשיו אני ברגשות מעורבים.

אני עוד לא יודעת מה יהיו ההשלכות של זה ואם זה נכון או לא.

יש בי איזו מן קריאה פנימית,

ואני מנסה להקשיב לה.

אף פעם לא כתבתי על התחושות האלו כאן בפייס.

כתבתי רק לעצמי במחברת שלי כמה וכמה פעמים.

ובכל זאת, כנראה שיש משהו שונה בשיתוף כאן.

בהסכמה לשחרר את זה לעולם ולא להתבייש בזה.

יש לי אבא, אבל אין לי אבא.

אחרי שהילדים שלי נולדו, ואחרי הגירושין של ההורים שלי שחיכיתי להם מאז שאני בת 5, הקשר שלי עם אבא שלי נותק.

יותר נכון לומר שאני ניתקתי את הקשר איתו.

והוא לא עשה יותר מדי כדי לשמור על הקשר איתי.

אני לרוב לא צופה בטלויזיה. רוב הזמן "טלויזיה" שלי מוקדש ללימוד, להתפתחות אישית, או יצירה של תכנים.

סתם צפייה בטלויזיה מתוייגת אצלי כבזבוז זמן, ואני לרוב אעדיף לצפות באיזו הרצאה.

ובכל זאת, אם יש משהו שאני כן צופה בו ואולי אפילו קצת מכורה אליו, זו התוכנית אמריקה'ז גוט טאלנט. טוב נו גם זו של בריטניה.

אז היום אחרי כל התסבוכת של הבוקר, האוטו שנכנס לאשפוז ממושך והפלא שכבה, הגעתי הביתה בצהריים פשוט סחוטה.

כל מה שהתחשק לי לעשות זה לשבת מול הטלויזיה ולראות גוט טאלנט.

ואז עלתה לבמה ילדה בת 11, ושרה פשוט מדהים.

סיימון שאל אותה מה היא תעשה עם תזכה במיליון דולר.

"אני אעזור לאבא שלי עם מחקר בתחום הסרטן." היא ענתה כשדמעות בעיניה.

היא סיפרה שאבא שלה חולה כבר 9 שנים.

ואבא שלה סיפר שככה היא למדה לשיר.

כשהיתה יושבת לידו במהלך הטיפולים ומנסה לעודד אותו.

ופתאום בלי לשלוט בזה, יצא ממני פרץ של בכי.

בכי עמוק ועצוב.

אני תמיד בוכה בסרטונים האלו.

בדרך כלל מהתרגשות והשראה.

הפעם בכיתי מעצב.

עצוב לי.

עצוב לי שאף פעם לא היה לי אבא לאהוב.

אבא כזה שאני אלמד לשיר בשבילו.

אבא כזה שאני אוהבת עד כדי כך שאני ארצה לזכות במיליון דולר כדי לתת לו.

אפילו לא עצוב לי שלא היה לי אבא שאוהב אותי.

עצוב לי שאין לי אבא לאהוב.

מדי פעם אני קוראת בפייס פוסטים של חברים וחברות שכותבות.ים על האבות שלהם.ן

אפילו על אבא שנפטר.

ואני מתכווצת.

אני מקנאה בתחושה הזו.

בגעגוע.

באהבה הטהורה הזו של ילד.ה לאבא שלו.ה

לעולם לא היה לי את זה.

כנראה שגם לעולם לא יהיה לי את זה.

יש לי אבא, יש לו גוף פיזי שעדיין נוכח פה בעולם.

מהות אבהית, לא נמצאת שם.

לפחות לא עבורי.

לפני כמה חודשים פגשתי מישהי ותוך כדי פגישה דיברנו גם על הילדות.

סיפרתי לה קצת על הבית שגדלתי בו ועל האלימות הקשה.

"את בקשר עם אבא שלך היום?" היא שאלה.

וכשעניתי שלא היא הוסיפה "איך זה מסתדר עם תקשורת מקרבת?"

זו שאלה ששאלתי את עצמי מליון פעמים.

וככל שעובר הזמן אני יותר שלמה עם ההחלטה שלי שלא להיות איתו בקשר.

גם מארשל רוזנברג ז"ל אמר שלפעמים דרוש שימוש הגנתי בכוח.

וזו בדיוק הסיבה שאני לא בקשר עם אבא שלי.

מבחינתי זה מקרה כזה.

הצורך שלי בבטחון והגנה עבורי ועבור הילדים שלי, חזק יותר מהכמיהה לקשר עם דמות אהבית מיטיבה.

וזה מה שנכון עבורנו כרגע.

גם הידיעה שכנראה למרות שיש לי אבא, אין ולא יהיה לי אבא כזה שאני אוכל לאהוב ושהוא יוכל לאהוב אותי, מחזקת את הבחירה הזו.

אני לא כועסת עליו.

בשנים האחרונות עבדתי הרבה על עצמי כדי לפתח חמלה.

לא את כל הדברים שהוא עשה ועושה אני יכולה לקבל או להבין.

עם חלק הצלחתי להשלים.

חלק מהרגשות הצלחתי לשחרר.

ועדיין, זה כואב לי.

זה עצוב לי.

עדיין כל פעם שאני רוצה להבכיא את עצמי ולשחרר בכי תקוע, אני בדרך כלל אשים לי אודישן עם שיר של ילדה כזו ששרה לאבא שלה, ותוך שניה פרץ של בכי יוצא ממני.

אז אחרי המון זמן שזה יושב לי על הלב.

שהמילים האלו נכתבות לי בראש שוב ושוב, החלטתי לכתוב אותן כאן.

יש לי אבא, אבל אין לי אבא.

וזה עצוב וכואב.