שבורה ושלמה

"את אשה חזקה!" היא אמרה לי בטון בטוח.

ואני מיד התפרקתי בבכי.

"נמאס לי להיות אשה חזקה.

לא רוצה להיות חזקה.

רוצה להיות אשה רגילה.

רוצה להיות אשה חלשה,

שלא מתמודדת עם כל ה*** הזה."

משהו בי נשבר, התייאש.

האמונה שלי שמתישהו זה ייגמר פשוט התפוגגה לה.

המשכתי לבכות עוד דקות ארוכות.

יצאתי מהרכב והתחלתי להלך בשולי הכביש...

לא רוצה יותר להיות חזקה.

אני עייפה ומותשת מזה.

באותו יום כמה שעות אחרי, קרתה תפנית מפתיעה ומשהו שחיכיתי לו הרבה זמן קרה.

וואוו, איזה תזמון מושלם להתפרקות שלי.

כנראה שעברתי בדיוק מה שהיה דרוש כדי שזה יקרה.

וכנראה שזה שהסכמתי לתת לעצמי להתפרק, גרם לזה לקרות.

מן הדדיות ודו כיווניות קוסמית שכזו.

המומה, עייפה, וחבולה מהטלטלות שעברתי בשנה האחרונה,

אספתי את שבריי והדבקתי חזרה.

אני אשה חזקה,

שלפעמים נותנת לעצמה לרגעים להיות חלשה.

להתפרק עד כלות.

ואז אני מדביקה אותי מחדש.

בעדינות, ברגישות.

וממשיכה בדרכי.

זה עוד לא נגמר, בטח ייקח עוד זמן.

אולי אפילו זמן רב.

ובכל זאת, מתחילה לראות את האור.

ואני יודעת שיהיו עוד התפרקויות,

כמו שיהיו עוד התקדמויות.

אני אשה חזקה.

אני אשה חלשה.

אני שבורה.

ואני גם שלמה.