לפעמים בא לי שפשוט יבואו לאסוף אותי מהגן
- rachelyelyaba
- 12 במאי
- זמן קריאה 2 דקות
כל הילדים והילדות כבר הלכו הביתה בשעה הזו.
כלומר,
את כולם באו לאסוף.
חוץ מאותי.
נשארתי אחרונה.
נכנסתי לשירותים כי כאבה לי הבטן.
לא ברור אם בגלל הסיטואציה או בגלל משהו שאכלתי.
הגן היה שקט.
כשיצאתי בשקט מהשירותים עליזה הגננת נבהלה ממש.
(לימים הבנתי שהיא הייתה הסייעת, מבחינתי לגמרי התייחסתי אליה כאל עוד גננת).
"אף פעם אל תעשי את זה." היא אמרה לי.
ואני לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר.
היא כנראה קלטה את הפרצוף התמוה שלי, אז מיד המשיכה,
"לא ידעתי שאת כאן. כמעט נעלתי עלייך את הגן. תמיד תודיעי לי אם את נכנסת לשירותים בסוף היום."
עכשיו כבר הבנתי שבאמת זה לא היה חכם.
עליזה הייתה עסוקה עם ההורים שבאו לאסוף, ואחר כך התחילה לנקות את המטבח והחלל המרכזי.
אני התגנבתי לשירותים המצוחצחים שהיא כבר סיימה לנקות רגע לפני שהתחילו האיסופים, ועליזה בכלל לא שמה לב שאני עוד בגן....
"מה השעה בכלל?" עליזה שאלה ספק אותי ספק את עצמה.
"כבר ממש מאוחר, איך זה שעוד לא באו לאסוף אותך?"
"לא יודעת." עניתי במבוכה, מרגישה אשמה עבור מי ששכח לאסוף אותי.
אחרי רגע של שתיקה שנדמה כמו נצח....
"אני אלך לבד." הכרזתי.
"אני יודעת את הדרך."
"את בטוחה?" שאלה עליזה בדאגה.
הייתי בקושי בת 5, ועליזה שלא היה לה רכב לא יכלה לקחת אותי הביתה.
הצלחתי לשכנע אותה, שאני אלך לבד, ולבסוף צעדתי את דרכי הביתה.
אני זוכרת את ההליכה הזו עד היום.
מהגן לבית.
לבד.
בדרך מוכרת אך גם מסתורית.
כשאני משננת לעצמי בראש את הפניות, את מעברי החציה, את קיצורי הדרך.
עם בטחון שאצליח להגיע הביתה, וגם עם חשש וספק קטן של 'ומה אם לא?'
'ואולי אטעה בדרך...'
בסוף הגעתי, ולא רק שהגעתי, מאותו יום הלכתי בכל בוקר לבד לגן, וחזרתי הביתה לבד בסוף כל יום.
מהאירוע הזה שבו נשכחתי, צמחתי ופיתחתי עוד חלק בעצמאות שלי.
בחודשים האחרונים, לפעמים אני מרגישה כמו הילדה הקטנה הזו ששכחו לאסוף אותה מהגן.
מצד אחד אני מגלה את הכוחות שבי, אני יודעת שבסוף אני אצליח.
ויחד עם זאת, לפעמים מתגנב לו הספק, ואולי לא אצליח? מי מבטיח לי שהכל יסתדר בסוף?...
זו היתה שנה מתישה וקשה.
בהתחלה לא הייתה לי ברירה אלא להיות חזקה ואופטימית.
ולאט לאט, הכוחות נגמרים.
אני יודעת שבסוף אני אגיע, אני אומרת את זה לעצמי כל הזמן, בעודי מגששת בדרך מסתורית, והפעם גם לא מוכרת.
רוב הזמן אני מאמינה בעצמי שאצליח לעבור את התקופה הזו, ואפילו לצמוח ממנה (כבר צמחתי ממנה מלללא).
ויחד עם זאת, לפעמים בא לי שפשוט יבואו לאסוף אותי מהגן.
